אלים ואלוהות בסרטיו של מיאזאקי
בעקבות הרצאה שניתנה באייקון 2001
העיסוק באלים ואלוהות חוזר שוב ושוב בסרטיו של מיאזאקי, בצורות שונות. לחלק גדול מהסרטים אותם ביים ישנו תוכן דתי עמוק. הדבר מפתיע – מפני שמיאזאקי עצמו הוא כנראה אחד הבמאים הכי פחות דתיים שניתן להעלות על הדעת.
בעת לימודיו באוניברסיטה בשנות ה-60, שטף את הסטודנטים ביפאן (כמו ברוב העולם) גל של שמאלנות רדיקלית. הדבר עיצב את השקפת עולמו של מיאזאקי בשתי דרכים – מצד אחד, גישתו הפאציפיסטית, המתנגדת למלחמה ואלימות מכל סוג. מצד שני, מיאזאקי גם אימץ גישה פוליטית מרכסיסטית, שיצרה אצלו רתיעה מדתות מאורגנות (לא מעצם האמונה בדת, אלא מהאופי המאורגן שלה). כתוצאה מכך, הוא התנער במשך שנים ארוכות ממשמעויות דתיות שניסו לייחס לעבודותיו – גם כאשר משמעויות כאלו נראות מובנות מאליהן.
ההתייחסות המוקדמת ביותר לדת בסרט של מיאזאקי היא כנראה בסרטו הראשון – "לופן השלישי: טירתו של קליוסטרו". סצנת החתונה בסרט, המובילה אל הקליימקס שלו, מתרחשת בכנסייה ישנה וחשוכה ומציגה את אנשיה (המשתפים פעולה עם מזימותיו של הרוזן המרושע קליוסטרו) כחבורת טיפוסים אפלים ומושחתים (מעניין לציין כי ליחס דומה זוכות גם מדינות האו"ם, בסצנה מוקדמת יותר, אשר מסרבות לפעול כנגד הרוזן). החבורה המלווה את הרוזן ואת האצילה קלאריס (שהנישואין נכפו עליה) לבושה במדי אינקוויזיציה שחורים – ניגוד גמור לשמלה הבהירה של קלאריס. כאשר לופן מחלץ את קלאריס מן החתונה הכפויה, הוא גם מחלץ אותה מן הכנסייה – הממסד שמשתף פעולה עם כוחות הרשע בסרט.
לעומת סצנה קצרה זו, קיימת התייחסות נרחבת ומשמעותית יותר לדת ואלוהות בסרטו הבא של מיאזאקי – "נאוסיקה מעמק הרוח". הסרט, אשר נפתח בנבואה אודות דמות משיחית אשר תציל את העולם החרב המוצג בו, מוביל אותנו בעצם להתגלות של אותה דמות – גיבורת הסרט, הנסיכה נאוסיקה. באחת הסצינות הסמליות ביותר בסרט, נאוסיקה פורשת את ידיה לצדדים (בדומה לצליבה), ונראית כאילו היא מתכוננת להקריב את עצמה. בסצינות מאוחרות ומפורשות עוד יותר, נאוסיקה מסוגלת ליצור קשר עם תולעי ה-'אום' הענקיות, אשר שולטות על העולם (תולעים אלה הן מעין ישות אלוהית בפני עצמה). הנס הדתי אשר סוגר את הסרט מאשר את כל ההנחות בדבר יעודה של הגיבורה.
למרות זאת,
מיאזאקי לא אהב את הפרשנות הזאת לסרט – והעובדה כי הוא בעצמו אחראי לסצנות אשר הובילו לפרשנות הזאת, גרמה לו להתייחס אל הסרט כאל כישלון. סדרת הקומיקס עליה התבסס הסרט, ועליה חזר מיאזאקי לעבוד בעשר השנים שבאו לאחר צאתו של הסרט למסכים, לא רק שינתה את אופייה של הגיבורה, אלא גם הפכה את הצד המשיחי שלה (כמו גם את האופי האלוהי של תולעי ה-'אום') על פיו. נראה כי הרצון של מיאזאקי להתרחק ככל האפשר מהסרט גרם לו לדחוק את כל גיבורי הסרט (מלבד גיבורת הסדרה) לצד, ולהתמקד בדמויות אחרות בפרקים המאוחרים יותר של הסדרה.
התנסות קשה זו הובילה את מיאזאקי להתעלם מכל גורם דתי אפשרי בשניים מתוך שלושת סרטיו הבאים – "המצודה בשחקים" ו-"שירות המשלוחים של קיקי". למרות שמאגיה וקסם הם אלמנטים מרכזיים באותם סרטים (הכוח המניע את הרובוטים ב-"המצודה בשחקים", עיסוקה של הגיבורה ב-"קיקי"), מיאזאקי נמנע מלתת להם אופי דתי או אפילו פאגאני כלשהו – מפתיע, בהתחשב בשורשים האירופאים של שני הסרטים.
אך בין שני סרטים אלה ביים מיאזאקי גם את "השכן שלי טוטורו" – סרטו האישי ביותר. סרט זה רצוף בהתייחסויות לדת: גיבורות הסדרה מסתתרות מפני הגשם ליד מצבה בודהיסטית – ומיד מופיע ילד המציע להן מטרייה, אחת מהגיבורות הולכת לאיבוד – ומוצאת את עצמה ליד פסלים של ישויות בודהיסטיות השומרות על ילדים, ומעל לכל – הסצינה בה מתפללת סצוקי, אחת הגיבורות, לטוטורו כדי שיעזור לה למצוא את אחותה (סצינה בה הופך טוטורו מאמצעי אסקפיזם של שתי הגיבורות לישות דתית במלוא מובן המלה). אך ייתכן כי מדובר בצירוף מקרים – דווקא מפני שזה סרטו האישי ביותר של מיאזאקי, והאופי הדתי של הסצנות האמורות הוא בסך הכול מבט נוסטלגי לעבר אופייה של אותה תקופה.
בתחילת שנות ה-90, עם נפילתה של ברית המועצות, החל מיאזאקי להתפכח מן האידיאולוגיה המרכסיסטית בה הוא דגל. סרטו הראשון באותו עשור – "החזיר האדום" – הכיל סצנה קצרה אך חשובה, בה הגיבור זוכה לגאולה דתית. סרטו השני באותו עשור, והמשמעותי יותר מבחינה זו, היה "הנסיכה מונונוקי". "מונונוקי" היה פנטסיה היסטורית מלאה באלים – מדובר, כנראה, בסרט שהוא לא היה מביים עשור לפני כן – אך אלים אלה הם ממש אנושיים בהתנהגותם – קטנוניים, נקמניים ואנוכיים. מצד שני, מציג מיאזאקי גם תושביה של "עיר
הברזל" בסרט, כמעין חברה תעשייתית שיוצאת למלחמה כנגד אותם אלים – מטאפורה, כנראה, למדינות קומוניסטיות אשר בעקבות אובדן האמונה הדתית שלהן, איבדו גם את אנושיותן. יחסו האמביוולנטי של מיאזאקי לאלים ואלוהות מוצג בסרט זה בצורה החדה ביותר.
מעניין יהיה לראות כיצד יטפל מיאזאקי בנושא בסרטו הבא – "החטיפה השמימית", אשר כבר בטריילר שלו ניתן להבחין בפסלים של ישויות דתיות המופיעים בסרט.