מיי ואוטובוס החתלתול
ביקורת על סרט ההמשך ל-"השכן הקסום שלי טוטורו" המוקרן במוזיאון סטודיו ג'יבלי.
בסוף שנות ה-90, לאחר ש-"הנסיכה מונונוקי" הפך לסרט הקולנוע הקופתי ביותר בתולדות יפן ומיאזאקי הוכתר פחות או יותר רשמי כגדול במאי האנימציה של המדינה, הוכרז כי הפרויקט הבא שהוא עובד עליו יהיה מוזיאון המוקדש לסרטי האולפן שלו, סטודיו ג'יבלי, ולתחומי-העניין המקיפים אותו. מיאזאקי ואנשי המוזיאון כנראה יעלבו מההשוואה הזאת - היומרות החינוכיות שלהם גדולות יותר- אבל ביקור במוזיאון, שממוקם בעיר מיטקה, מעלה שמוזיאון ג'יבלי מנציח את פועלו של האולפן בערך באותו אופן שדיסנילנד מנציחה את פועלה של מעצמת-האנימציה מהצד השני של האוקיינוס: מקום שמיועד למי שחרש עד-תום את הסרטים שהאולפן מייצר, ורוצה עוד. אין הוכחה טובה יותר לעובדה הזאת מהאטרקציה העיקרית שמוזיאון ג'יבלי מציע למבקריו (דיווח על הביקור בכל יתר המוזיאון הוא סיפור אחר לפעם אחרת): סרטים קצרים שבוימו על ידי מיאזאקי, וניתן לצפות בהם אך ורק במוזיאון עצמו. הסרטים לא מיועדים כרגע להפצה בשום פורמט ביתי, ומיאזאקי הצהיר גם שזה לא יקרה. כל מבקר במוזיאון מוגבל לצפייה אחת בודדת בסרט שמוקרן באותו יום (וכאב-הלב הכי גדול שחוו כמה מבקרים, במיוחד כאלה שהגיעו מהצד השני של העולם, היה כאשר הם גילו שהם נפלו על הקרנת-מחווה שהמוזיאון עורך לסרטי פיקסאר, אארדמן או יורי נורשטיין במקום לסרט שביים מיאזאקי). לאור המגבלות האלה, קל להבין למה אולם ההקרנה הזעיר במוזיאון מצליח לרכז לתוכו כמות גדולה כל-כך של מבקרים מדי עשרים דקות, שחלקם נאלצים להסתפק בישיבה על המדרגות.
מלבד ההסבר הציני והמובן-מאליו על הרצון להגדיל את כמות המבקרים במוזיאון, למדיניות ההקרנות הזאת ישנם כנראה גם מניעים נוספים. הסבר אפשרי אחד הוא שמיאזאקי רוצה להחזיר לצפייה בסרטים את תחושה תחושה חגיגית של אירוע חד-פעמי, תחושה שקדמה לעידן הצפייה הביתית. כבמאי, מיאזאקי לא ראה את הסרטים שלו זוכים ליחס כזה: הקרדיטים הראשונים שלו בבימוי הגיעו מהטלוויזיה, והפריצה הגדולה שלו לסרטי קולנוע באורך מלא הגיע בערך במקביל לזו של מכשירי הוידאו. מיאזאקי הביע בעבר את סלידתו מהעובדה שילדים רובצים יום שלם מול הטלוויזיה, גם (ובמיוחד) אם הם עושים את זה תוך צפייה בסרטים שלו. הסרטים במוזיאון מציעים חוויית-צפייה אחרת: אחרי עשר דקות של צפייה פסיבית, הצופים נשלחים לאחר כבוד בחזרה לשוטטות בין מסדרונות המוזיאון, ובגנים שמקיפים אותו, מנסים להיאחז בזכרון הסרט שהם ראו זה-עתה. מהבחינה הזאת, אני יכול להעיד אישית שמדובר בהצלחה מסחררת - הביקורת שאתם קוראים כרגע נכתבה במקור בעט, על בלוק-כתיבה, מתוך ניסיון לנסח אותה כשהסרט שראיתי עדיין טרי בזכרון (ותחת המבטים המשתוממים/משועשעים של המבקרים האחרים).
הסבר נוסף למדיניות הקרנת הסרטים במוזיאון יכול להיות הרצון של מיאזאקי לחזור לשלב אחר שהקריירה שלו דילגה עליו: שלב הסרטים הקצרים, שלב ההתנסות באנימציה כחומר-גלם יצירתי, לאו-דווקא סיפורי. מוסדות ללימודי אנימציה שעודדו סטודנטים לפתח סרטי-גמר אישיים לא היו קיימים בתקופה שבה הוא התחיל את דרכו כאנימטור. האולפן הראשון בו הוא הועסק, Toei, העביר אותו הכשרה מזורזת לאורך שלושה חודשים לפני שהוא נשלח לעבוד בפס-הייצור הטלוויזיוני שלו. מאז ועד "הנסיכה מונונוקי", מיאזאקי נצמד פחות או יותר לפורמט המקובל של "פרק עלילתי בסדרת טלוויזיה" או "סרט עלילתי באורך מלא". הגיחה הראשונה שלו לפורמט הקצר והניסיוני יותר ניכרה בוידאו-קליפ On Your Mark שהוא ביים במקביל לעבודה על הסרט "הנסיכה מונונוקי", ובסרטים אותם הוא ביים עבור המוזיאון, נראה שמיאזאקי ממשיך לנסות ללכת באותו כיוון (גם הסרטים באורך מלא אותם הוא ביים אחרי הקמת המוזיאון - "המסע המופלא", "הטירה הנעה" ולאחרונה "פוניו על הצוק ליד הים" מעידים על הניסיון לחקור את התחום שמעבר למסגרת הסיפורית והחזותית המקובלת). מהבחינה הזאת, אחד הסרטים המסקרנים ביותר המוקרנים במוזיאון הוא "מיי ואוטובוס החתלתול" - מעין המשך לסרטו האהוב של מיאזאקי "השכן הקסום שלי טוטורו", שמצד אחד שואב מרכיבים סיפוריים וחזותיים רבים מהמנטליות הישנה של מיאזאקי שאותה ייצג הסרט ההוא, ומצד שני גם מציג את השינויים בתפיסה שלו כבמאי בשני העשורים שחלפו מאז צאתו של "טוטורו" למסכים.
מיאזאקי הצהיר יותר מפעם אחת שהוא לא מביים המשכים, ומעבר לזה, שכל מפגש נוסף בין הגיבורות לטוטורו, אחרי האירועים שתוארו בסרט, הוא פשוט בלתי-אפשרי (בכותרות הסיום של הסרט, הגיבורות וטוטורו לא חולקות אפילו פריים אחד משותף). לכן ההתרחשויות ב-"מיי ואוטובוס החתלתול" אינן ממשיכות את אירועי "השכן הקסום שלי טוטורו", אלא באות בנקודה כלשהי במהלך הסרט עצמו.
בפתח הסרט יוצאת מיי לטיול מחוץ לביתה, לא מודאגת ממזג האוויר החורפי והרוחות העזות בין אותם נופי-פרא שצופי "השכן הקסום שלי טוטורו" התאהבו בהם. גם מה שנראה כמו סופת-טורנדו קטנה שמשתוללת בין השיחים קרוב לבין לא מדאיגה אותה - למעשה, מיי מפגינה תושייה יוצאת-דופן ומצליחה ללכוד את אותה סופה אצלה בבית, שם הסופה מגלה את טבעה האמיתי - אוטובוס-חתלתול, גרסה צעירה יותר של אוטובוס-החתול בו נוסע טוטורו.
פירוט עלילתי מעבר לנקודה הזאת עשוי להיחשב כמשהו שיקלקל את הנאתם של צופים עתידיים, אבל למען האמת השלד העלילתי של "מיי ואוטובוס החתלתול" דליל למדי. ההתיידדות בין מיי ואוטובוס החתלתול, המסע הלילי של השניים לצד רכבי-חתול אחרים - הכל נראה כמו סצינת-אווירה מורחבת, שהיתה יכולה באותה מידה להיות "סצנה חסרה" בתקליטור ה-DVD של "השכן הקסום שלי טוטורו", כנראה במקום כלשהו בין סצנת תחנת האוטובוס (כאשר מיי מרגישה בטוחה מספיק בפנטסיה שלה ובשליטה של הפנטסיה הזאת על סביבתה הקרובה), לסצינת הטיסה לאור ירח (לפני שסצוקי, אחותה הגדולה של מיי, התמסרה לאותה פנטסיה - ב-"מיי ואוטובוס החתלתול", סצוקי היא על תקן דמות נוכחת-נעדרת). מצד שני, "מיי ואוטובוס החתלתול" מציע פנטסיה שונה מזו שהציג "השכן הקסום שלי טוטורו" - לא כזו שמעצימה את הקסם בעולם האמיתי, אלא כזו שמתקיימת בנפרד ממנו: כאשר הסרט מעביר את הצופים מהעיירה הכפרית הישנונית שהם כבר מכירים למקום-משכנם של אוטובוסי-החתול, הם מגלים שמדובר בעולם-שלם של יצורים בגדלים וצורות שונות - חלק מרכבי-החתול מזכירים יותר רכבות, וזקנת אוטובוסי-החתול נראית קצת כמו צפלין. המרכיב המוכר ביותר בסביבה הזאת הוא דווקא המרכיב הפנטסטי ביותר מהסרט המקורי - טוטורו, שמיי מתנפלת עליו באותו חיבוק נלהב, שצופי "השכן הקסום שלי טוטורו" כבר מכירים. המסע של מיי ב-"מיי ואוטובוס החתלתול" אינו מסע להתמודדות עם העולם האמיתי, כפי שהיה ב-"השכן הקסום שלי טוטורו", אלא מסע להבין ולהכיר עולם שונה לחלוטין מזה שלה, בדומה לגיבורות "המסע המופלא" ו-"הטירה הנעה" (העיצוב של מיי, במיוחד בחלקים המאוחרים יותר של "מיי ואוטובוס החתלתול", מזכיר מאוד את זה של צ'יהירו מ-"המסע המופלא"). "מיי ואוטובוס החתלתול" שואב את הבסיס שלו מסרט אותו ביים מיאזאקי בסוף שנות ה-80, אבל רעיונית הוא ממוקם עמוק בין סרטיו של מיאזאקי במאה ה-21.
אותו שילוב קיים גם בצד החזותי של הסרט. לצד המרכיבים המוכרים לצופי "השכן הקסום שלי טוטורו" - סביבת הטבע הפראי והחיוך הרחב של אוטובוס-החתלתול, ניתן לזהות בסרט הקצר גם שימוש במורפינג - במיוחד בהפיכת הסופה לדמות האוטובוס-חתלתול (באופן שמזכיר קצת דמויות ב-"המסע המופלא" ו-"הטירה הנעה") ומה שיותר מהותי - קרוביו של טוטורו, כאשר הם נוסעים בהמוניהם ברכבי-החתול הצפופים, הם בעלי הופעה שטוחה, חסרת-פרטים וכמעט לא-מונפשת, בדומה לפרטים רבים בסרטו החדש של מיאזאקי, "פוניו על הצוק ליד הים" (כותרות הסיום של שני הסרטים מעוצבות גם הן באופן דומה). אך למרות כל השינויים האלה, צופי "השכן הקסום שלי טוטורו" ירגישו בבית ב-"מיי ואוטובוס החתלתול". מיי נותרה אותה דמות כובשת ומקסימה שהיתה בסרט המקורי, והסצנה בה היא מתיידדת עם אוטובוס-החתלתול ניצבת בכבוד לצד סצנות-מופת אותן ביים מיאזאקי בסרטיו באורך מלא.
אם יש חסרון ל-"מיי ואוטובוס החתלתול" הוא נובע מהעובדה שהסרט אינו עומד בפני עצמו, דבר המודגש בסיום הקצר והמהיר מדי שלו. מהבחינה הזאת, הצפייה בו עוררה בי סקרנות לגבי סרטי המוזיאון האחרים, שאינם מבוססים על סרטים ארוכים אותם ביים מיאזאקי - האם הם מצליחים לספק חוויית צפייה שונה מאותם סרטים, להציג לנו את מיאזאקי שעוד לא הכרנו?