מהאפנינים עד לאנדים, מטוקיו עד ירושלים
קיצור תולדות מרקו, ואיך השפיע הילד מגנואה על הקריירה של מיאזאקי
מיהו הגיבור הגדול ביותר בתולדות ספרות הילדים האיטלקית? עבור מרבית תושבי העולם, התשובה לשאלה הזאת תהיה כנראה ילד-העץ פינוקיו – פחות בזכות הספר המקורי שכתב קרלו קולודי ויותר בזכות סרט האנימציה שהופק באולפני דיסני. בישראל, לעומת זאת, התואר שייך לילד איטלקי אחר – הילד מרקו רוסי מספרו של אדמונד דה אמיצ'יס "הלב". כמו פינוקיו, גם מרקו מוכר לתושבי ישראל יותר בזכות עיבוד-האנימציה שנעשה על דמותו ופחות בזכות הספר המקורי בו הוא הופיע לראשונה, ועבור תושבי ישראל, אותו עיבוד הוא קלאסיקה בסדר-גודל חסר תקדים ממש: כמעט שלושה עשורים מאז שהופיע לראשונה על מסכי הטלוויזיה בישראל, מרקו עדיין מככב בשידורים חוזרים ובפרסומות. הסיפור על הדרך שעשה מרקו מאיטליה לישראל מדהים לא פחות מהסיפור על הדרך שהוא עשה מאיטליה לארגנטינה, בעיקר בגלל שהדרך לישראל היתה הרבה יותר ארוכה – ועברה דרך יפן.
דה אמיצ'יס, שלחם בשורות הצבא האיטלקי במלחמת העצמאות של המדינה, פרסם את "הלב" בשנת 1888. חדור פטריוטיות וגאווה לאומית, הוא טווה סיפור אודות חבורה של תלמידי בית-ספר הסופגים את ערכיה של המשפחה והמדינה. דווקא הילד מרקו אינו שייך לאותה חבורה – הוא גיבור "מהאפנינים עד לאנדים", אחד הסיפורים שילדי החבורה שומעים במהלך הספר, ונועדו לחנך לאותם ערכים. עלילת הסיפור היא זאת המוכרת לצופים בישראל: אמו של מרקו עוזבת את איטליה כדי למצוא עבודה בארגנטינה הרחוקה, ולסייע לפרנסת משפחתה, והוא יוצא בעקבותיה. הגאווה הלאומית של דה אמיצ'יס, שטושטשה בעיבוד האנימציה, מודגשת מאוד בסיפור המקורי: איטליה, שהפכה זה-מכבר למדינת לאום צעירה ומודרנית, התמודדה עם משבר כלכלי שאילץ תושבים רבים למצוא את פרנסתם מעבר לים. דה אמיצ'יס מדגיש בסיפורו את רשעותם של תושבי דרום-אמריקה המקומיים ביחסם אל מרקו המסכן, מול נדיבותם של המהגרים מאיטליה, שתמיד מושיטים לו יד מסייעת.
בשל אופיו של הספר, הוא הואשם במשך שנים בעידוד הקוראים הצעירים ללאומיות מיליטנטית, שהובילה בסופו של דבר את איטליה לפאשיזם. אך הגורמים הראשונים שאמצו את הספר לליבם הגיעו דווקא מצדה השמאלי של המפה הפוליטית: אנשי המפלגה הסוציאליסטית של איטליה התרשמו מהאופן בו תיאר דה-אמיצ'יס בספר את חייהם של בני המעמד הנמוך קשי-היום במדינה, ותיאורים אלה הפכו את הספר במשך שנים רבות לקריאת-חובה גם עבור ילדים במדינות קומוניסטיות. הספר תורגם והפך להצלחה גדולה גם במדינות רבות אחרות, אך את סיפור ההצלחה הגדול ביותר שלו מחוץ למולדתו הוא רשם ככל הנראה במדינה אסייתית מרוחקת – יפן.
כמו איטליה, גם יפן התמודדה באותה תקופה עם תהליך ההפיכה למדינת-לאום מודרנית, על כל הזעזועים החברתיים והכלכליים שנלוו אליו, וספרו של דה-אמיצ'יס שבה את ליבם של קוראים רבים עם תרגומו ליפנית. על הפופולאריות הרבה לה זכה "הלב" ביפן תעיד העובדה שקנג'י מיאזאווה, אחד מגדולי המשוררים שקמו למדינה במאה ה-20, בחר לתת לגיבורים הצעירים של ספרו "לילה ברכבת שביל החלב" (אחת מיצירות המופת הגדולות של ספרות הילדים היפנית) שמות איטלקיים, בהשראת גיבורי ספרו של דה-אמיצ'יס.
"הלב" נותר פופולארי ביפן במשך שנים ארוכות לאחר פרסומו. דורות של ילדים קראו אותו, והקריאו אותו לילדיהם כאשר הם הפכו להורים, וכך הגיעה לבסוף קבוצת של אנימטורים מחוננים להפקת עיבוד של הספר. אותם אנימטורים צמחו ב-Toei, אולפן האנימציה הגדול החשוב הראשון שקם ביפן לאחר המלחמה, ובישר על הפיכתה של המדינה למעצמת-אנימציה. ההקפדה הגדולה שהנהיג האולפן בכל הנוגע לאיכות האנימציה והעיצוב היא מורשת שאותה נושאים בוגריו בגאווה עד היום, אך לקראת שנות ה-70, עם התחרות הגוברת מאולפנים קטנים יותר והתדרדרות באיכות ההפקות של האולפן, החלו אותם בוגרים לחפש את מזלם במקומות אחרים. המוכשרים שבהם נקלטו במהירות בפרויקט ה-World Masterpiece Theatre – מפעל מפואר של עיבודים טלוויזיוניים לקלאסיקות של ספרות הילדים העולמית, שרבים מהם ("האסופית", "נשים קטנות", "נילס הולגרסן") שודרו גם בישראל.
ההפקה של "הלב" היתה השאפתנית והמורכבת ביותר מבין כל הסדרות של הפרויקט – הצוות שעבד על הסדרה היה צריך להוסיף עוד ועוד פרטים לעלילה המקורית של הסיפור הקצר כדי להפוך אותו לסדרה בת 52 פרקים, ולבצע מחקר מעמיק כדי להציג על המסך באופן אמין את המסע של הגיבור מאיטליה דרך הים עד לארגנטינה. הרוח החיה מאחורי הפרויקט היה הבמאי איסאו טקהאטה, בעברו אחד ממנהיגי האיגוד המקצועי של אנשי Toei, ששאב את מרבית ההשראה לבימוי פרקי הסדרה מהקולנוע הניאו-ריאליסטי של ויטוריו דה-סיקה ובמיוחד מסרטו "גנבי האופניים" (דה-סיקה, אגב, ביים עיבוד מצולם של "הלב" בסוף שנות הארבעים). תחת ידיו של טקהאטה הפך סיפורו של מרקו מסיפור המאבק בין המהגרים האיטלקים לתושביה המקומיים של דרום-אמריקה לסיפור מאבקם של החלשים בכל מקום: הקשר האמיץ שנוצר בין מרקו לידידיו הרבים במסעו הוא הקשר שמאחד בין העניים, המדוכאים והאנשים שהושלכו לשולי החברה. הייאו מיאזאקי, שותפו הותיק של טקהאטה בהפקות שונות ובהנהגת האיגוד המקצועי של Toei, נשלח לאיטליה ולארגנטינה כדי לצייר סקיצות שיתארו נופים ואנשים, ועבודתו הפכה את פרקי הסדרה לשחזור תקופתי מרשים. המעצב יואיצ'י קוטאבה נתן לגיבורי הסדרה את המראה שהפך לסימן ההיכר שלה – העגלגלות המוכרת של האנימציה היפנית, לאחר שזו עברה עידון ו-"החלקה" מסוימים, ומבנה-גוף ריאליסטי ומלא של כל הדמויות, שונה מאוד מפנטזיית הגוף המושלם שהיתה נפוצה בהפקות אנימציה אחרות במדינה.
העבודה על "הלב" נתנה השראה להמשך הקריירה של המעורבים בה. טקהאטה הפך לבמאי של סרטי אנימציה ריאליסטיים שכמו "הלב" שמו דגש על התמודדות עם קשיי היום-יום. מיאזאקי הפך לגדול במאי האנימציה של יפן, זוכה האוסקר על סרטו "המסע המופלא". סרט נוסף שלו, "חזיר באוויר", עקב אחר דמותו המובסת של טייס איטלקי הצופה במדינתו המתדרדרת לפאשיזם והכיל מחוות רבות לעבודתו על "הלב" - מהנופים האיטלקים בהם הוא התאהב ועד לשמו של הגיבור, מרקו. קוטאבה עזב את תחום האנימציה לטובת עבודה בתעשיית משחקי-הוידאו, שם הוא היה אחראי לעיצוב דמות איטלקית מפורסמת אחרת – מריו השרברב, גיבור המשחקים והסמל המסחרי של חברת נינטנדו.
כמו סדרות אחרות בפרויקט ה-World Masterpiece Theatre, "הלב" נקנתה בשנות השמונים לשידור במדינות רבות באירופה, בדרום-אמריקה, במזרח התיכון – וגם אצלנו בישראל. בהתאם לסטנדרטים שאפיינו אז את שידורי הטלוויזיה החינוכית, מלאכת הדיבוב של הסדרה לעברית הדגישה שפה עשירה, גבוהה לעיתים, והגייה מדוקדקת ונכונה של הדיאלוגים – חוויה שלעיתים הזכירה יותר קריאה בספר מאשר צפייה בסדרת טלוויזיה. להשקעה הזאת בהפקה המקומית היה חלק לא-קטן בהפיכת סיפורו של מרקו לקלאסיקה מקומית: שיר הנושא בביצוע אילנית והדיבוב של יפה גבאי בתפקיד מרקו – ששילב תמימות-ילדותית עם נחישות ועקשנות – הם חלק בלתי-נפרד מהזיכרונות של ילדי שנות השמונים בישראל.
גם השידורים החוזרים הרבים של הסדרה לאורך אותו עשור תרמו רבות למעמד שלה בקרב הצופים הצעירים והוריהם, והובילו לצמיחה של "תעשיית מרקו" מקומית: עיבוד ספרותי לעלילת הסדרה, מלווה באיורים מתוכה, יצא במהדורה עברית (קרדיט המחבר באותה מהדורה ניתן לדה-אמיצ'יס, למרות שהעיבוד היה של עלילת הסדרה ולא של הסיפור המקורי), ו-"הלב" הפכה גם למחזה שעלה על במות ברחבי הארץ ועיבד עוד מספר סיפורים מתוך ספרו המקורי של דה-אמיצ'יס מלבד סיפורו של מרקו.
שנות ה-90 הביאו איתן את עידן הכבלים והרב-ערוציות, עידן שבו מרקו וגיבורי עיבודי-הספרות הקלאסית האחרים קצת איבדו מזוהרם לטובת סדרות מונפשות אחרות וקצביות יותר. אבל השידורים החוזרים נמשכו, שמרו על הגחלת, וגם תעשיית מרקו בישראל לא גוועה – סכסוך בין שני מפיקי תיאטרון על הזכות להעלות מחזמר חדש המבוסס על הדמות הוכיח שלילד מגנואה עדיין יש את קהל המעריצים הנאמן שלו. מרקו זכה לקאמבק המפואר שלו בשנות האלפיים, כאשר ילדי שנות השמונים החלו להפוך להורים בעצמם. כבר בתחילת העשור, מרקו כיכב בפרסומת של חברת בזק, שבהם האיחוד המאושר בין מרקו לאמו נעשה דרך הטלפון. בחודשים האחרונים, הפרסומות של חברת HOT שבהן מרקו תובע את תשומת-הלב המגיעה לו בין שלל הגיבורים המצוירים של היום אמנם מציגה את הדמות באור קצת נלעג – אבל גם מעידה על המקום החשוב שהיא תופסת בתרבות המקומית. שידורים חוזרים של הסדרה נמשכים עד הים, ויוזמה שהגה ערוץ ג'וניור בכבלים לאחרונה לדובב מחדש את הסדרה בשפה מודרנית יותר עוררה זעם בקרב המדובבים המקוריים וגם בקרב חלק לא-קטן מהקהל. קלאסיקות, כנראה, אינן זקוקות לשיפוץ, ונראה שהמסע הארוך של מרקו – מהאפנינים לאנדים, דרך יפן ועד ארץ הקודש – חישל אותו, וגרם לו לשרוד עם בעידן דורה ובובספוג.

המאמר התפרסם לראשונה בגרסה מקוצרת באתר עכבר העיר אונליין בכתובת:

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1057,209,57272,.aspx