פיראטים וחיות אחרות
שני סרטים עליהם עבד מיאזאקי באולפן Toei מהווים חוויית צפייה מעניינת עבור אלה שמכירים את עבודותיו המאוחרות יותר.
אולפן האנימציה Toei אמנם לא היה אולפן האנימציה הראשון שקם ביפאן אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל אפשר בהחלט לטעון כי מדובר באולפן הראשון שבישר על הפיכתה של יפאן למעצמה עולמית בתחום. האולפן היה קיים עוד מראשית שנות ה-50 תחת השם Nihon Dogasha, אך ההפיכה שלו לכוח המוביל באנימציה היפאנית התרחשה לקראת אמצע אותו עשור כאשר חברת הצעצועים Toei רכשה את הבעלות עליו ופתחה בפרויקט שאפתני של הוצאת סרט אנימציה באורך מלא מדי שנה. כך חזו הצופים היפאנים לראשונה בשנת 1958 בסרט "אגדת הנחש הלבן" - סרט האנימציה היפאני הראשון באורך מלא שהופק בצבע. בין הצופים הרבים של אותו סרט היה גם הייאו מיאזאקי הצעיר, אז בן 16, שלדבריו "התאהב" בדמותה של הגיבורה וחוויית הצפייה דירבנה אותו, עם סיום לימודיו האקדמיים חמש שנים מאוחר יותר, לחפש עבודה בתחום האנימציה. שלא במפתיע, Toei היה המקום אליו הוא ניגש ובו הוא התקבל לעבודה, ועבר את ההכשרה שלו כאנימטור.
חמש שנים לאחר הצלחת סרט הביכורים שלהם, Toei נאלצו להתמודד עם תחרות הולכת וגוברת מצדם של אולפנים קטנים יותר, שהפיקו תכני אנימציה (בעיקר לטלוויזיה) זולים יותר. בניסיון להתגבר על הבעיה, החליטו אנשי החברה לנסות לתת להפקות שלהם אופי קוסמופוליטי יותר, שיאפשר להפיץ אותם גם מחוץ ליפאן. הניסיון נכשל (למרבה האירוניה, דווקא התכנים הזולים יותר של האולפנים המתחרים הצליחו למצוא שוק בינלאומי), אבל הנטייה של הסרטים באורך מלא אותו הפיק האולפן לקבל אופי "מערבי" יותר - לפחות בכל הנוגע לעיבודים של קלאסיקות ספרותיות ידיעות - הלך והתחזק החל מאמצע שנות ה-60 ועד לסוף שנות ה-70.
מעריצי מיאזאקי ימצאו עניין מיוחד בשניים מהסרטים האלה, בהם הוא היה מעורב כאנימטור - אך עבודתו עליהם כללה גם, ללא קרדיט, עבודה על התסריט והעיצוב.
הראשון שבהם, "החתול במגפיים", עיבוד לאגדה הידועה, יצא לאקרנים בשנת 1969 ורבים מאנשי הצוות שעבדו עליו הו בוגרי הסרט הקודם של האולפן - "הרפתקאות הולס, נסיך השמש" בו שימש מיאזאקי כאחד מראשי האנימטורים והתסריטאים. הטיפול הכושל של האולפן בהפצת "הולס" הביא לסכסוך מתמשך בינו ובין מיאזאקי, אך הדבר לא מנע מהצוות שעבד על "החתול במגפיים" לגייס אותו לצורך עבודה על הסרט.
אנשי האולפן לקחו את השלד של האגדה המוכרת והרחיבו אותו בפרטים שונים. הסיפור נפתח דווקא עם דמותו של החתול, פרו, העומד למשפט בממלכת החתולים על כך שהוא אינו מוכן לאכול עכברים. פרו נמלט, כשבעקבותיו יוצאים שלושה חתולים שכירי-חרב לא חכמים במיוחד שנשלחו להרוג אותו. במהלך המנוסה שלו מתיידד פרו עם פייר, צעיר שאביו נפטר ושני אחיו הבכורים גזלו ממנו את כספי הירושה שלו. הידידות בין פרו ופייר מובילה את החתול לנסות לשדך את הצעיר חסר-המעמד לרוזה, נסיכת הממלכה, מזימה שמסתבכת כאשר מתברר כי המכשף המרושע לוציפר מבקש גם הוא את ידה.
ההתרחקות מהעלילה המקורית של האגדה, בהשראת מיאזאקי, מגיעה לקראת חלקו האחרון של הסרט, כאשר פייר זוכה בידה של הנסיכה לא בזכות תעלוליו הרבים של החתול אלא בזכות אומץ-לבו ולאחר שהנסיכה גילתה אודות זהותו האמיתית.
העובדה כי אנשי האולפן בחרו לביים את "החתול במגפיים" עם רקע עלילתי ועיצובי שנוצר בהשפעה צרפתית חזקה אינו מקרי - למעשה, קשה שלא לתהות מדוע הסרט לא נעשה באולפן עוד קודם, בהתחשב בעובדה שאחד ממקורות ההשראה החזקים ביותר על האנימטורים של האולפן היה יצירת המופת של האנימטור הצרפתי פול גרימו "רועת הצאן ומנקה הארובות" (1952), שעלילת "החתול במגפיים" מהווה שיחזור שלה במקומות רבים: מהמסגרת העלילתית של בעל-חיים מדבר המאחד בין שני אוהבים על אפו ועל חמתו של שליט מרושע ועד למרכיבים סגנוניים רבים, דוגמת תמונות-דיוקן הקמות לתחייה וטירה עתיקה וממולכדת. השפעה מעניינת נוספת של סרטו של גרימו היא הצגתו של המכשף לוציפר לא כדמות מאיימת, אלא כדמות בעלת מראה גרוטסקי למדי (אנשי האולפן עשו שימוש בעיצובי הדמויות של "החתול במגפיים" כמעט ללא כל שינוי באחד הסרטים היותר מאוחרים שלהם - עיבוד ל-"אגם הברבורים"). מקורות השראה נוספים לסרט הם ככל הנראה "סירנו דה ברז'ראק" של אדמונד רוסטאן (במיוחד בסצנת החיזור של פייר ורוזה), סרט האנימציה הרוסי "מלכת השלג" של לב אטמנוב (עוד מקור השראה חשוב לאנשי האולפן) מהדהד גם הוא בסצנת החטיפה של הנסיכה.
הסרט הפך ללהיט גדול עם יציאתו לאקרנים ודמותו של החתול פרו, שכיכבה בעוד שני סרטי המשך (שנעשו על ידי צוות אחר לגמרי, ללא מעורבותו של מיאזאקי) הפכה לסמל המסחרי של האולפן. ואכן, מדובר בסרט הרפתקאות משעשע מאוד, גם אם יש בו לא מעט פגמים: השירים המלווים אותו לא ממש מוצלחים (זהו אחד התחומים בהם ניסו אנשי האולפן במשך שנים לחקות את המוסיקליות של סרטי דיסני, לרוב בתוצאה מחרידה), חצי השעה הפותחת של הסרט "נסחבת" מעט ובדומה למרבית הסרטים שהפיק האולפן באותה תקופה, ניתן לחוש בהבדל בין הסצנות המושקעות יותר ואלה שנעשו בפחות זמן וכסף. עם זאת, סצנות המדרף הסוגרות את הסרט, הנראות כמו סצנת-פעולה חאת ארוכה ומתמשכת בטירתו המתפוררת של לוציפר, הן מופת של אנימציה ותזמון, וניתן לראות בהן מעין חזרה כללית לקראת סרטו הראשון של מיאזאקי כבמאי - "טירתו של קליוסטרו" - שיצא תשע שנים לאחר מכן.
הסרט השני, "אי המטמון של החיות" יצא בשנת 1971 כדי לציין 20 שנות פעילות של האולפן. עלילת הסרט הנה עיבוד חופשי מאוד לספרו הידוע של רוברט לואיס סטיבנסון, כאשר כל הדמויות בו, מלבד הגיבור והגיבורה (פירוט בהמשך) הופיעו כחיות אנושיות. הגיבור ג'ים הוקינס בגרסה זו הנו נער-מלון שמפת האוצר האגדי מתגלגלת לידיו מידי אורח מפוקפק שנרצח על ידי דמויות מסתוריות עוטות-שחורים. הוא יוצא לחיפוש אחר האוצר ברפסודה מאולתרת, נלכד על ידי ספינתו של הקפטן לונג-ג'ון סילבר, בורח, נלכד שוב, וגורם הרבה מאוד כאבי-ראש לכל אוכלוסיית הפיראטים בים.
מיאזאקי גויס לעבודה כאנימטור על הסרט לאחר שעבד על סרט קודם של הבמאי הירושי איקדה - "ספינת הרפאים המעופפת". "אי המטמון של החיות" מהווה עבור מיאזאקי גיחה נדירה לתחום קומדיית-הסלפסטיק המונפשת. חלק גדול מאוד של הסרט מוקדש לתהפוכות העלילתיות כאשר ההובלה במירוץ אחר האוצר עוברת לסירוגין מהגיבורים לפיראטים ובחזרה, ואלה בתורן מספקות הזדמנות להרבה מאוד הלצות פיסיות. כסרט הרפתקאות, "אי המטמון של החיות" בהחלט מספק חוויית צפייה מהנה, שמפצה במשהו על חסרונותיו בתחומים אחרים: מרבית הדמויות אינן מפותחות די הצורך (במיוחד דמויות המשנה שמלוות את הגיבור) ואיכות האנימציה ובמיוחד הצביעה, רחוקה מלהזהיר.
העניין המיוחד אותו מעורר הסרט מצוי (שוב) במרכיבים מתוכו אותם יאמץ מיאזאקי בסרטיו המאוחרים יותר. כותרות הפתיחה של הסרט ללא ספק היוו השראה לאלה של "טוטורו". המרדף אחר האוצר בסצנות הסוגרות מזכיר, בדומה ל-"החתול במגפיים" את הסצנות הסוגרות של קליוסטרו. קפטן לונג ג'ון סילבר, המופיע בדמותו של חזיר אנושי, הוא ככל הנראה הגלגול המוקדם ביותר לדמותו של מרקו ב-"החזיר האדום" והאי המנוהל על ידי שודדי-הים מזכיר גם הוא סצנות מאותו סרט. אך המורשת המובהקת ביותר בסרט לעבודותיו המאוחרות יותר של מיאזאקי היא דמותה של קאת'י (שלא היתה קיימת בספרו של סטיבנסון) - נערה אמיצה ועקשנית, מהסוג שיאכלס את סרטיו של הבמאי זמן רב לאחר מכן. בפרט, דמותה של קאת'י מזכירה מאוד את קלאריס מ-"קליוסטרו" ושיטה מ-"המצודה בשחקים" - היא נושאת עמה ירושה משפחתית, תכשיט שיכול להוביל לאוצר.
"החתול במגפיים" (Puss n' Boots) ו-"אי המטמון של החיות" (Animal Treasure Island) זמינים לצפייה ב-DVD של אזור אחד. כאמור, אף אחד מהם אינו סרט מושלם וחלקים מהם התיישנו, אבל עבור מעריציו של מיאזאקי צפייה בהם תהיה חוויה מרתקת.