אלמנטרי, ווטסון
מיאזאקי פוגש את שרלוק הולמס.
בעשורים הראשונים של המאה העשרים התחוללה באירופה תחרות עזה בין שני גיבורים ספרותיים. הראשון, והידוע שבהם, היה הבלש האנגלי האקצנטרי שרלוק הולמס, שהגיע מלונדון הקודרת של ארתור קונאן דויל. השני, ששמו קצת פחות מוכר בקרב חובבי הז'אנר בעולם כיום, הוא ארסן לופן - גנב וג'נטלמן, שהגיע מעיר האורות פריס של הסופר הצרפתי מוריס לבלאנק. בספרים עצמם, היריבות בין השניים היתה ברובה חד-צדדית (לבלאנק שילב בספרי לופן דמות של בלש אנגלי נפוח ולא-יוצלח בשם "הרלוק שולמס", דבר שעורר את זעמו של קונאן-דויל), על ליבם (וכיסם) של חובבי המותחנים, היה מדובר, כאמור, במלחמה של ממש.
מרבית מעריציו של מיאזאקי יודעים כי הוא זכה ליצור גרסת אנימציה לדמותו של לופן, אם כי לא מדובר בלופן המקורי של לבלאנק אלא בנכדו "לופן השלישי" שהופיע לראשונה בסדרת מאנגה פופולארית. אלה הבקיאים בנושא, יודעים לספר כי גרסתו של מיאזאקי לדמות (במיוחד בסרט "טירתו של קליוסטרו") קרובה בהרבה לדמותו של לופן כפי שהגה אותה לבלאנק מאשר לזו שהופיעה במאנגה.
מה שפחות ידוע הוא, שבנוסף לדמותו של לופן, מיאזאקי גם זכה לעבד לאנימציה את דמותו של יריבו הגדול - שרלוק הולמס.
שנות ה-80 המוקדמות היו תקופה עסוקה עבור מיאזאקי. בין סיום העבודה על "קליוסטרו", תחילת העבודה על המאנגה "נאוסיקה מעמק הרוח", וניסיונות למכור לאולפנים שונים הצעות לסרטים נוספים באורך מלא, הוא חזר לביים פרקים בסדרות טלוויזיה. בין היתר הוא ביים שני פרקים בעונה השנייה של "לופן השלישי", הנחשבים בצדק לעבודתו הטלוויזיונית הטובה ביותר ובמקביל עבד גם על סדרה אחרת - שנקראה במקור "הבלש המפורסם הולמס" ובאנגלית זכתבה לשם "Sherlock Hound".
הסדרה היתה הפקה משותפת יפאנית-איטלקית שגיבוריה היו הבלש שרלוק הולמס ועוזרו הנאמן ווטסון הפותרים תעלומות שונות באנגליה - כאשר כל הדמויות בסדרה הופיעו ככלבים (אויבם של שני הגיבורים, מוריארטי, הופיע בדמותו של זאב). היתה זו הפעם הראשונה והיחידה בה מיאזאקי ביים יצירת אנימציה שכל גיבוריה אינם אנושיים. הסביבה בה התרחשה הסדרה היתה נוף לונדוני-ויטוריאני עם מגעי סטימפאנק (טכנולוגיית קיטור בהשראת ספרות המד"ב של התקופה) עדינים. מיאזאקי ביים שישה פרקים עבור הסדרה בשנת 1981, אך עיכובים טכניים שונים (במיוחד הצורך להגיע להסכם עם בעלי הזכויות על דמותו של הולמס) עיכבו את הקרנת הסדרה עד שנת 1984, שבמהלכה מיאזאקי כבר היה שקוע עמוק בקריירה הקולנועית שלו. "הבלש המפורסם הולמס", אם כן, היתה הגיחה האחרונה של מיאזאקי לאנימציה הטלוויזיונית.
לששת הפרקים שביים מיאזאקי (השלישי, הרביעי, החמישי, התשיעי, העשירי והאחד-עשר בכרונולוגיה של הסדרה) נוספו עוד עשרים פרקים, שבוימו על ידי במאים אחרים והם מוצלחים הרבה פחות. הפרקים הופצו כולם על תקליטורי DVD של החברה האמריקאית "Geneon", אך למרבה הצער הם אזלו מהשוק, וכיום קשה למצוא אפילו עותקים משומשים שלהם.
בפרק הראשון בבימויו של מיאזאקי, "הלקוחה הקטנה", מגיעה למשרדו של הבלש ילדה קטנה - ככל הנראה הדמות בעלת המראה האנושי ביותר בכל הסדרה (היא מזכירה מעט את מיי מ-"טוטורו") ומבקשת ממנו לסייע באיתור החתול האבוד שלה, בעקבות מכתב מאביה השוהה מחוץ לעיר לצרכי עסקים. החקירה מובילה את הולמס וווטסון לסיכול מזימה נוספת של מוריארטי - הצפת לונדון במטבעות מזוייפים. חציו הראשון של הפרק מוביל לסצנה נפלאה בה הכלב הולמס, בסצנה שהיתה יכולה לצאת מתוך הספרים שהיוו השראה לדמותו, מפענח הודעה מוצפנת שהותיר האב לבתו. סצנות החילוץ של האב, לעומת זאת, הן סצנות פעולה טיפוסיות (עם התייחסות יותר ממרומזת ל- "קליוסטרו") אם כי מיאזאקי מטפל בהן במיומנות הצפויה ממנו.
הפרק השני, "חטיפתה של גברת האדסון" מוצא את עצמו הולמס בצדו הלא-נכון של החוק, כאשר מוריארטי חוטף את מנהלת משק-הבית שלו, וסוחט את הולמס לבצע שוד של יצירת אמנות מפורסמת ממוזיאון בלונדון. מיאזאקי גייס לצורך בימוי הפרק הזה את הניסיון העשיר שלו מהעבודה על "לופן השלישי" במה שנראה כמעט כמו תרגיל בכתיבת פאן-פיקשן - איך היה פועל שרלוק הולמס אם היה עליו להכנס לנעליו של לופן? התכנון והביצוע של הפשע, כמו גם הסצנות המבדחות בהן מתמודדת גברת האדסון עם חוטפיה (והם איתה...) מתחברים לעשרים דקות מבדרות מאוד.
הפרק השלישי, "היהלום הכחול" נפתח בסצנה מרשימה בה תושבי לונדון צופים בבעתה במפלצת מעופפת שהופיעה בשמיים - אהבתו הגדולה של מיאזאקי לכלי תעופה המוכרת מעבודותיו האחרות, כמו גם המחווה לסרטי האנימציה של האחים פליישר ניכרת כאן - אך זו מתבררת כפעולת הסחה למזימה החדשה של מוריארטי, גניבת יהלום יקר-ערך. מוריארטי מצליח להוציא לפועל את השוד, אך השלל נופל לידיה של גנבת צעירה. הולמס וווטסון נחלצים להגנתה מול מוריארטי, המעוניין להשיב לידיו את היהלום.
לעומת סצנת הפתיחה המרשימה, יתר הפרק מאכזב למדי, אם כי סצנת הפעולה הסוגרת אותו עשויה היטב.
הפרק הרביעי, והחלש מכולם מבין הפרקים שביים מיאזאקי עבור הסדרה, יוצאים הולמס וווטסון לפענח את גניבתה של צוללת משוכללת על ידי מוריארטי, ומגלים כי הוא מתכוון להשתמש בה כדי לשים את ידו על אוצר בספינה טבועה. הפרק מכיל כמה סצנות פעולה מרשימות, אך הן דבוקות זו לזו בתסריט מאוד לא משכנע, וגם לא כל-כך משעשע.
אך מיד אחרי פרק זה הגיע הפרק הטוב ביותר אותו ביים מיאזאקי עבור הסדרה, בו מסכל הולמס מזימה אחרת של מוריארטי - חבלה בשירותי דואר-האוויר המלכותי. אך הגיבורה האמיתית של הפרק היא בעצם גברת האדסון, מנהלת משק-הבית של הולמס, שמתברר כי היא אלמנתו של טייס (ממש כמו ג'ינה בסרט "החזיר האדום" אותו יביים מיאזאקי למעלה מעשור לאחר מכן, ופרק זה יכול להיחשב כ-"חזרה כללית" לקראתו). הפרק מלא בסצנות תעופה מרשימות, שהן כידוע המומחיות של מיאזאקי, והתוכן הרומנטי-דרמתי שלו בוגר ומרגש בהרבה מיתר פרקי הסדרה.
בפרק האחרון אותו ביים מיאזאקי נשכר הולמס על ידי תעשיין עשיר כדי לגלות מי גונב מטבעות זהב מהכספת השמורה שלו. הפרק מרשים חזותית, והפרדה בין שתי סביבות התרחשות - הטירה של התעשיין מול הכפר העני שלמרלותיה - מזכירה מאוד, ולא במקרה, את הסרט "המצודה בשחקים" שמיאזאקי יביים כמה שנים לאחר מכן. אבל פתרון התעלומה צפוי למדי, והפרק לא ממש מצליח להגיע לשיאים דרמתיים משמעותיים.
כפי שניתן לראות, "הבלש המפורסם הולמס" אינה היצירה המשמעותית או העמוקה ביותר של מיאזאקי, אך היא בהחלט מבדרת מאוד, ומהווה סיום וסיכום ראוי בהחלט לקריירה הטלוויזיונית שלו.