מיהו הייאו מיאזאקי?

 

 

 

 

הייאו מיאזאקי נחשב לבכיר במאי האנימציה של יפאן, ולאחד מחשובי במאי האנימציה בעולם. במאי אנימציה רבים – ביפאן ובמערב – מציינים אותו כמקור השראה עיקרי.

מיאזאקי נולד ב-1941 למשפחה שהחזיקה בבעלותה מפעל לייצור חלקי חילוף למטוסים. הוא גדל והתחנך בשנים שלאחר המלחמה, בבתי הספר שנוסדו ביפאן בהשראת מוסדות החינוך האמריקאיים. בשנות ההתבגרות שלו גילה מיאזאקי משיכה לתעשיית הקומיקס שנהנתה  מפריחה גדולה באותה תקופה, וניסה את כוחו בעבודות-חובבים משלו בתחום – בעיקר בציור של כלי תעופה. גם אנימציה הותירה במיאזאקי רושם עמוק – הוא מציין את הצפייה בסרט "אגדת הנחש הלבן"

(Hakujaden) – סרט האנימציה היפאני הצבעוני הראשון באורך מלא – כאחת החוויות המעצבות המשמעותיות ביותר של התבגרותו. עם תום לימודיו בתיכון התקבל מיאזאקי לאוניברסיטת גקושואין, מוסד יוקרתי ללימודי פוליטיקה וכלכלה. בעת לימודיו באוניברסיטה, ספג מיאזאקי שתי השפעות נוספות – הבולטת שבהן הייתה תפיסת עולם פוליטית שמאלנית-קיצונית. מיאזאקי גם הצטרף, בזמן לימודיו באוניברסיטה, לאגודה שחקרה ספרות ילדים אירופאית. ספרות זו הפכה לאהבה גדולה נוספת שלו.

 

 

 

בתום לימודיו האקדמיים, במקום לחפש עבודה בתחומי הכלכלה או המדיניות, החליט מיאזאקי לנסות ולמצוא עבודה בתעשיית האנימציה. ב-1963, לאחר שלושה חודשי הכשרה, הוא התקבל לעבודה בחטיבת האנימציה של חברת הצעצועים Toei. מיאזאקי החל את עבודתו כ-In-Betweener – האדם שמצייר את כל הפריימים שבין הפריים הראשון לפריים האחרון - בסדרות אנימציה טלוויזיוניות. עבודה זו הייתה קשה ולא מספקת עבור מיאזאקי – מבחינה פיסית, הוא נדרש לצייר מאות פריימים מדי שבוע, תמורת תשלום זעום (העבודה באולפני האנימציה של יפאן מתבססת עד היום על תשלום לפי פרויקט ומספר הפריימים שצוירו ואינה כוללת הטבות או שכר קבוע). גם מבחינה יצירתית מיאזאקי חש כי הוא אינו מצליח למצות את כישרונו ויכולותיו בעבודה זו. ההכרה כי מצב זה צריך להשתנות בתעשייה כולה הנחה את מיאזאקי לאורך שנות עבודתו כאנימטור. שנה לאחר תחילת העבודה שלו בחברה, נבחר מיאזאקי להנהיג את האיגוד המקצועי של עובדי חטיבת האנימציה. שותפו להנהגת האיגוד היה אנימטור בכיר יותר בשם איסאו טקהאטה. השותפות בהנהגת האיגוד הובילה לשותפות מקצועית בין השניים. טקהאטה הזמין את מיאזאקי לעבוד על סרט באורך מלא אותו הוא ביים – "הרפתקאות הולס, נסיך השמש" (Taiyou no Ouji Horusu no Daibouken). טקהאטה נתן, בעת בימוי הסרט (ובניגוד למקובל באותה תקופה), חירות מוחלטת לאנשי הצוות שעבדו יחד אתו, ועודד אותם לתרום רעיונות משלהם לתהליך העבודה. למיאזאקי, שראה בעבודה על הסרט הזדמנות ליצירה יותר משמעותית מסדרות הטלוויזיה עליהן עבד, היתה השפעה רבה על עיצוב והכנת הסרט. הסרט יצא לבסוף ב-1968, לאחר שלוש שנים של עבודה, וזכה להערכה ביקורתית רבה. אך חברת Toei הפיצה את הסרט בהפצה מוגבלת, שגרמה לכישלונו המסחרי.

 

 

 

אירוע זה גרם למיאזאקי וטקהאטה לעזוב את Toei, ולאורך שנות ה-70 הם עברו בין אולפני אנימציה שונים. חלק גדול מאולפנים אלה עסק בהפקת סדרות אנימציה בשיתוף עם אולפנים אירופאים, שהתבססו על ספרות ילדים קלאסית. מיאזאקי, שספרות זו היתה תחביב שלו, נשלח על ידי אותם אולפנים למספר מדינות אירופאיות (שוודיה, שוויץ, איטליה) כדי לצייר סקיצות עבור אותן סדרות. מיאזאקי שימש גם כאנימטור בכיר ברבות מסדרות אלה, תחת שרביט הבימוי של טקהאטה. בין השאר, עבד מיאזאקי על הסדרה "3000 מייל בחיפוש אחר אמא" המבוססת על ספרו של אדמונד דה-אמיצ'ס ושודרה בישראל באינספור שידורים חוזרים בשם "הלב".

 

 

באותו עשור קיבל מיאזאקי גם, לראשונה מאז תחילת קריירת האנימציה שלו, את ההזדמנות לביים. אחת מסדרות הטלוויזיה עליהן עבד כבמאי היתה "לופן השלישי" – סדרת הרפתקאות שגיבורה היה גנב תכשיטים מתוחכם, נכדו של גנב התכשיטים מספריו של מוריס לבלנק. ב-1979 פנו אולפני Tokyo Movie Shinsha, שהפיקו את הסדרה, אל מיאזאקי, והציעו לו לביים סרט באורך מלא שיתבסס על הסדרה. הסרט, "לופן השלישי: טירתו של קליוסטרו" (Rupan Sansei: Kariosutoro no Shiro), היה סרט הרפתקאות צבעוני, בהשראת סרטי ג'יימס בונד וסרטי המתח של אלפרד היצ'קוק ואורסון וולס. הסרט זכה להצלחה כלכלית גדולה והפך את מיאזאקי לשם-דבר בקרב חובבי אנימציה ביפאן.

 

 

 

לאחר בימוי "טירתו של קליוסטרו", ניסה מיאזאקי לעניין אולפנים שונים בטיוטות לסרטים אחרים, אך אף אולפן לא הביע בהם עניין. מיאזאקי חזר לעבוד, לזמן קצר, בסדרות טלוויזיה, ובעקבות ראיון למגזין Animage ב-1982, הוא קיבל הצעה לצייר עבור המגזין סדרת קומיקס. הסדרה, "נאוסיקה מעמק הרוח" (Kaze no Tani no Naushika), היתה סדרת מדע בדיוני, שהתרחשה בעולם שחרב לאחר מלחמה גרעינית. הגיבורה, נאוסיקה, הייתה נסיכה ממלכה קטנה והסדרה עקבה אחר ניסיונותיה להשכין שלום בין המעצמות הלוחמות באותו עולם. הסדרה צוירה בפירוט והשקעה לא-אופייניים לקומיקס היפאני באותה תקופה, וצברה מעריצים רבים. שנתיים לאחר תחילת העבודה על הסדרה, ב-1984 פנתה חברת Tokuma (בית ההוצאה לאור שהחזיק בבעלותו את המגזין Animage) למיאזאקי בהצעה לביים סרט שיתבסס עליה. הסדרה הייתה רחוקה מאוד משלבי סיום, אך מיאזאקי קיבל את ההצעה, והפסיק זמנית את העבודה עליה כדי להתפנות לעבודה על הסרט. מכיוון ש-Tokuma לא החזיקה ברשותה אולפני אנימציה, נשכר לצורך הכנת הסרט סטודיו האנימציה Topcraft (אולפן אנימציה יפאני שסיפק שירותים בעיקר לבמאים מערביים). מיאזאקי גייס את טקהאטה לצורך ההפקה. הסרט, שהושלם בפרק זמן קצר של תשעה חודשים, הפך להצלחה כלכלית אדירה. הסרט גם הצליח לשקף את היופי הויזואלי של סדרת הקומיקס, כמו גם את השקפותיו הפוליטיות של מיאזאקי שהתבטאו בסדרה. למרות שמיאזאקי עצמו לא היה מרוצה לחלוטין מהסרט (ובמיוחד מהאופי הדתי שהיה לסצינת הסיום שלו), הצלחת הסרט שכנעה את Tokuma להמשיך ולהשקיע בסרטי אנימציה שיבוימו בידי מיאזאקי וטקהאטה. לצורך הפק ת סרטים אלה, מימנה החברה הקמת אולפן אנימציה חדש, לו נתן מיאזאקי את השם Studio Ghibli – שם שביטא את אהבתו הגדולה לכלי תעופה: Ghibli היה הכינוי לו זכו מטוסי הקרב האיטלקיים במלחמת העולם השנייה.

 

 

סרט ההרפתקאות "המצודה בשחקים" (Tenku no Shiro Rapyuta) היה הסרט הראשון באורך מלא שהופק בסטודיו. התסריט התבסס על טיוטה לסדרת טלוויזיה אותה הגיש מיאזאקי לאחד האולפנים עבורם עבד במשך שנות ה-70, בהשראת ספרו של ז'ול וורן "20 אלף מיל מתחת למים". טויוטה זו נדחתה על ידי האולפן. בבואו לעבוד על הסרט, זנח מיאזאקי את מרבית מרכיבי הסיפור אותם שאל מספרו של וורן, והשאיר רק את הסיטואציה הבסיסית: סיפורם של שני יתומים הנרדפים על ידי הממשל ה. התסריט החדש התמקד בחיפוש אחר האי המעופף "לפוטה" (שם הלקוח מספריו של ג'ונתן סוויפט), בסיוע חבורת פיראטים. עיצוב ועלילת הסרט הושפעו מאוד מטיול אותו ערך מיאזאקי לוויילס ב-1984. מיאזאקי מיקם את הסרט במעין "וויילס חלופית" של סוף המאה ה-19, בה ספינות אוויר וכלי תעופה אחרים הם אמצעי תחבורה נפוץ.

מיאזאקי ביים את הסרט, בהפקת טקהאטה. לצורך הכנת הסרט גויסו אנשים רבים מהצוות שעבד קודם על "נאוסיקה", הבולט שבהם הוא מלחין הפסקול היסאישי. עד לעבודתו על "נאוסיקה" הלחין היסאישי בעיקר קטעים קצרים ונסיוניים, ולאחר הלחנת "נאוסיקה" הוא הפך לפסקולן הקבוע של סרטי מיאזאקי. מלבד סרטים אלה, היסאישי הוא היום אחד הפסקולנים המובילים של יפאן והוא מפורסם בעיקר בזכות עבודתו עם במאי סרטי הגנגסטרים טקשי "ביט" קיטאנו. עוד אשת-צוות מ-"נאוסיקה" שהפכה לקבועה בסרטיו של מיאזאקי היא מיציו יאסודה, שעסקה בצביעת הפריימים. אנימטור ומעצב צעיר בשם קונדו קצויה הצטרף לסטודיו ג'יבלי בעת העבודה על "המצודה בשחקים", והפך לאחד מאנשי המפתח הבולטים בעת העבודה על סרטי האולפן.

"המצודה בשחקים" יצא למסכים ביפאן ב-1986, ולא הצליח לשחזר את ההצלחה הגדולה של "נאוסיקה" – הוא משך לבתי הקולנוע של יפאן כ-775,000 צופים והרוויח כ-2.5 מיליון דולר. אך הוא הצליח לכסות את עלות ההפקה, וחברת Tokuma החליטה להמשיך ולהשקיע בסטודיו.

 

n

 

סרטו הבא של מיאזאקי סימן כיוון שונה עבור האולפן. "השכן שלי טוטורו" (Tonari no Totoro), אותו ביים מיאזאקי ב-1988, היה סרט אישי יותר, מהורהר יותר, ואיטי יותר מסרטי ההרפתקאות אותם ביים עד לאותו זמן. במקום סרטים בעלי קו עלילה אחד, ארוך, הדחוס באירועים המתקדמים במהירות, "טוטורו" הורכב מאפיזודות קטנות בחיי הגיבורות שלו שהרכיבו ביחד תמונה שלמה. גיבורות הסרט היו סצוקי ומיי, שתי ילדות ביפאן הכפרית של שנות ה-50 (התקופה בה גדל מיאזאקי), אשר מתגברות על פחדי הילדות שלהן בעזרת התיידדות עם יצור מוזר וחביב המתגורר ביער המכונה "טוטורו". מיאזאקי הכניס לתוך הסרט חלקים גדולים מהאוטוביוגרפיה שלו: כמו אימן של גיבורות הסרט, גם אמו של מיאזאקי חלתה במחלה קשה כשהיה צעיר.

הסרט התעכב זמן רב בהפקה, ויצאו לבסוף בחורף של 1988, במקום תאריך ההפצה המקורי שנועד לו, לקיץ. מכיוון שלמפיצים לא היה אמון בסרט, הוחלט להפיץ אותו במסגרת "הקרנה כפולה" עם סרט אחר של האולפן – "קבר הגחליליות" אותו ביים טקהאטה, אודות זוג ילדים המנסים לשרוד את ההפצצות על יפאן במלחמת העולם השנייה. הייתה זו החלטה שגויה – לשני הסרטים היה אופי שונה מאוד – אופטימיות נוסטלגית ב-"טוטורו" מול ריאליזם אכזרי ב-"קבר הגחליליות". גורמים אלה פגע קשות בהכנסות של שני הסרטים, ושניהם נחשבו לאכזבות קופתיות של האולפן. למרות זאת, "טוטורו" הצליח להניב לאולפן רווח ממקור בלתי-צפוי, כאשר שנתיים לאחר צאת הסרט, רכשה חברת הצעצועים Ardently את הזכויות לייצור בובות-פרווה המבוססות על דמויות הסרט. צעצועים אלה הפכו להצלחה מסחרית עצומה ביפאן. "טוטורו" זכה גם, עם צאתו להערכה ביקורתית רבה, ולפרסים רבים בפסטיבלי הקולנוע ביפאן ומחוץ לה. בין האנשים שהביעו את הערכתם לסרט נמצא גם במאי הקולנוע אקירה קורוסוואה, שמיקם אותו ברשימת 100 הסרטים האהובים עליו, ובאותה הזדמנות התלונן על כך שהוא אינו מצליח לגייס אנשים מוכשרים עבור עשיית סרטים – מאחר שכל האנשים המוכשרים בתעשיית הקולנוע של יפאן עברו לעבוד בתעשיית האנימציה.

לאחרונה זכה "טוטורו" להישג ביקורתי מרשים נוסף, כאשר רוג'ר איברט, אחד ממבקרי הקולנוע החשובים והמשפיעים ביותר בארה"ב, כלל אותו ברשימת "הסרטים הגדולים ביותר" שלו. מדובר בהישג מרשים, בהתחשב בעובדה ש-"טוטורו" כמעט ולא הוקרן על מסכי הקולנוע בארה"ב. הפופולאריות הגדולה לה זכתה דמותו של טוטורו לא נעלמה מעניהם של אנשי הסטודיו: כיום היא משמשת בתור הסמל והלוגו של האולפן.

 

 

1989 שנה לאחר יציאת "השכן שלי טוטורו" ו-"קבר הגחליליות", החל האולפן לעבוד על סרט חדש, בהתבסס על ספרה של סופרת הילדים אייקו קאדונו – "שירות המשלוחים של קיקי" (Majo no Takkyubin), אודות מסע החניכה של מכשפה צעירה בעיר גדולה. את הסרט היה אמור לביים אחד האנימטורים הצעירים של סטודיו ג'יבלי, אך הטיוטה לתסריט אותה כתב אותו אנימטור לא היתה מספיק מוצלחת, לטעמו של מיאזאקי. מיאזאקי החל לעבוד על טיוטה משלו לתסריט, ולבסוף לקח על עצמו את בימוי הסרט.

הסרט, שיצא לבסוף לאקרנים ביפאן ביולי 1989, הפך להצלחה הגדולה ביותר של סטודיו ג'יבלי באותו עשור. הסרט נצפה על ידי 2.64 מיליון צופים באולמות הקולנוע, והפך לסרט המקומי הרווחי ביותר ביפאן באותה שנה. הצלחת סרט זה סימנה את הפיכתו של סטודיו ג'יבלי לאולפן הקולנוע המוביל של יפאן.

 

 

 

הצלחת "שירות המשלוחים של קיקי" החלה את תהליך הפיכת הסטודיו לאולפן האנימציה והקולנוע המצליח ביותר של יפאן בשנות ה-90. מנהל חדש מטעם חברת Tokuma, טושיו סוזוקי, ידיד קרוב של מיאזאקי וטקהאטה (הוא שימש כעורך המגזין Animage בזמן פרסום סדרת הקומיקס "נאוסיקה"), הצטרף לניהול האולפן, והרווחים אותם הניב "קיקי" אפשרו לו לבצע מהפך בדרך בה נוהלה העבודה בסטודיו. הסטודיו החל להעסיק אנימטורים במשרה מלאה – תופעה חסרת תקדים ביפאן, בה נהוג להעסיק אנימטורים על בסיס פרוייקטים בודדים, ולשלם להם לפי כמות העבודה אותה הם מבצעים. בסטודיו הוקמה גם מחלקה להכשרת עובדים חדשים. ב-1993 עבר הסטודיו מהמבנה בו שכן עד אז – משרד בגודל של כ-300 מטר מרובע – למבנה חדש, בן שלוש קומות, בגודל של כ-1100 מטר מרובע בעיר קוגנאי.

ב-1993, ביים מיאזאקי סרט חדש – "החזיר האדום" (Kurenai no Buta). הסרט היה פרוייקט עליו עבד מיאזאקי במשך מספר שנים – הוא נועד, בתחילה להיות קומדיית-פעולה אודות הרפתקאות של חזיר אנושי, ומיאזאקי ניסה להפיק את הסרט בסוף שנות ה-80, כאשר הבימוי יופקד בידי אדם אחר. אך מיאזאקי והבמאי שיועד לפרוייקט לא הצליחו להגיע להסכמה על אופיו של הסרט, והפקת הסרט נזנחה. בשנות ה-90 חזר מיאזאקי לעלילת הסרט בסדרת קומיקס קצרה, שסיפרה אודות טייס קרב איטלקי, גיבור מלחמת העולם השנייה, שכל חבריו ליחידה נהרגו והוא עצמו הופך לחזיר. בעקבות הצעה מחברת התעופה Japan Airlines, החל למיאזאקי לביים את הסרט כסרט קצר שיוקרן בטיסות אותן עורכת החברה, אך המלחמה שפרצה בבלקן (האיזור בו מתרחש הסיפור) באותה תקופה גרמה לו לשנות את אופי הפרוייקט – מקומדיית פעולה קצרה לסרט ארוך ומהורהר. "החזיר האדום" יצא למסכי הקולנוע ביפאן ב-1993, והפך לסרט המצליח ביותר ביפאן – מקומי או זר – באותה שנה.

& nbsp;

 

ב-1997 השלים מיאזאקי את העבודה על סרטו "הנסיכה מונונוקי" – שהתבסס על טיוטות לסיפור אותן הוא כתב וצייר כ-20 שנה קודם לכן. גיבור הסרט הוא אשיטקה, נסיך צעיר משבט האמישי בצפון יפאן, שקללה מוטלת עליו. כדי להסיר מעליו את הקללה, יוצא אשיטקה במסע למערב יפאן. הוא מגיע ל-"עיר הברזל", קהילה קטנה העוסקת בייצור נשק חם, ונמצאת במלחמה עם אלי הטבע ביער הסמוך. אלי הטבע מונהגים על ידי סאן, נערה אנושית שגדלה בין חיות היער וזכתה לכינוי "הנסיכה מונונוקי". כדי להסיר מעליו את הקללה, חייב אשיטקה להשכין שלום בין שני הצדדים. העבודה על הסרט החלה ב-1994, והוא יצא לבסוף ב-1997. הפקת הסרט הייתה יקרה – היא עלתה כחצי מיליארד ין (כ-20 מיליון דולר) – מה שהפך אותו לסרט האנימציה היקר ביותר בתולדות יפאן. אך הסרט הצליח להחזיר את הסכום שהושקע בו – ואף למעלה מזה. בין יולי 1997 לנובמבר של אותה שנה, הסרט נצפה על ידי 12 מיליון איש – עשירית מאוכלוסיית יפאן. הסרט הרוויח באותה תקופה מאה ושישים מיליון דולר, והפך לבסוף לסרט המקומי המצליח ביותר בתולדות יפאן. במשך תקופה קצרה, "מונונוקי" גם היה הסרט הרווחי ביותר בתולדות יפאן – מקומי או מיובא ובכך שבר את השיא בו החזיק "אי.טי." במשך למעלה מעשור לפני כן. שיא זה נשבר, זמן קצר לאחר מכן, על ידי הסרט "טיטאניק". "מונונוקי" גם שבר שיאים של רכישת קלטות וידאו – בשלושת השבועות הראשונים לצאת הסרט בוידאו ביפאן, הקלטת נמכרה בכמות חסרת תקדים של 2 מיליון עותקים, כאשר סקרים גילו כי 20% מהרוכשים מעולם לא קנו קלטת וידאו לפני כן. עד סוף 1998, נמכרה הקלטת בלמעלה מ-4 מיליון עותקים – כאשר ביפאן מכירות של קלטות וידאו מטפסות לעיתים נדירות מעבר ל-200 אלף עות קים.

ב-1995, בזמן העבודה על "הנסיכה מונונוקי", הספיק מיאזאקי גם לביים את On Your Mark - וידאו קליפ קצר, בן שבע דקות, ללהקת הפופ היפאנית Chage and Aska. הקליפ, המתרחש בעולם עתידני בו שני חיילים (הנראים דומים מעט לשני חברי הלהקה) מצילים מלאכית מידיה של כת דתית מסוכנת, שיקף את תפיסותיו האקולוגיות והחברתיות של מיאזאקי. הקליפ גם סימן את עליית השימוש באנימציה הממוחשבת בעבודה בסטודיו ג'יבלי.

 

 

 

לאחר הצלחת "הנסיכה מונונוקי", הצהיר מיאזאקי כי הוא מתכוון לפרוש מעשיית סרטים. לדבריו, בשל התדרדרות הראייה שלו, הוא התקשה יותר ויותר להשקיע את המאמץ הנדרש לבימוי סרטים. מיאזאקי תכנן להעביר את ניהול האולפן לידיו של יושיפומי קונדו, אחד הבמאים הצעירים של האולפן, וב-1998 העביר את משרדו האישי אל מחוץ לסטודיו. מספר שבועות לאחר מכן, נפטר קונד ו ממחלה. הטרגדיה שפקדה את משפחתו של קונדו ואנשי האולפן שכנעה את מיאזאקי לשוב לעבוד בו, והוא החל בעבודה על סרט חדש – "המסע המופלא" (Sen to Chihiro No Kamikakushi). גיבורת הסרט היא צ'יהירו, ילדה בת עשר, שהוריה נחטפים בידי מכשפה מעולם מקביל והופכים לחזירים. העבודה על הסרט החלה ב-1999. הסרט יצא ביולי 2001 למסכי הקולנוע ביפאן. עם צאתו, הסרט רשם את אחד מסופי השבוע הרווחיים בקולנוע בהיסטוריה של יפאן ותשעה חודשים לאחר צאתו, במרץ 2002, שבר את השיא אותו קבע "טיטאניק" והפך לסרט המצליח ביותר בתולדות יפאן, עם הכנסות של 29.3 מיליארד ין. הישג מרשים נוסף אותו רשם הסרט היה הזכייה בפרס "דוב הזהב" לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בברלין בשנת 2002. הייתה זו הפעם הראשונה בה סרט אנימציה זכה בפרס זה. מאז הופץ הסרט גם בארה"ב וזכה להישג מרשים נוסף – פרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר בשנת 2003.

בסוף שנת 2001 הושלמה העבודה על פרויקט נוסף של האולפן – מוזיאון המוקדש לסרטי האולפן, שהקמתו ארכה מספר שנים. המוזיאון מכיל סקיצות ששימשו את האולפן במהלך הכנת הסרטים שלו, כמו גם מוצגים ואטרקציות הקשורות בסרטים אלה. בתוך המוזיאון קיים גם בית קולנוע המקרין סרטים קצרים אותם ביים מיאזאקי, במיוחד עבור המוזיאון.

גם לאחר סיום העבודה על "המסע המופלא" הכריז מיאזאקי כי הוא מתכוון לפרוש מבימוי סרטים באורך מלא, אך הוא חזר בו מהצהרה זו, והעבודה על סרט חדש בבימויו אמורה החלה בשנת 2003. הסרט "הטירה הנעה", המבוסס על ספרה של סופרת הילדים הבריטית דיאנה וין-ג'ונס, נועד עבור במאי אחר, אך מיאזאקי לקח על עצמו את מלאכת הבימוי לאחר שאותו במאי עזב את הסטודיו. הסרט יצא בשנת 2005 וזכה גם הוא להצלחה קופתית מרשימה.

בשנת 2006 הוכרז כי מיאזאקי עובד על סרט חדש, האמור לצאת, ככל הנראה, בשנת 2008.